הציור מצויר כולו בגווני שחור־לבן, כנגד הדימוי החיצוני הססגוני של העולם – מתוך בחירה מודעת, מרומזת:
קדושה אמיתית איננה נובעת מצבעוניות, אלא מאור פנימי.
פניו של האדמו"ר מצוירות ברכות ובדיוק רב:
העיניים – שקטות, נבונות, מהורהרות. לא מתבוננות כדי לראות, אלא כדי להבין.
השפתיים חתומות, אך ההבעה מדברת.
הזקן הלבן רך, גולש בעדינות, כאילו משלים את מילותיו הבלתי נאמרות.
הפאות משתלשלות כגלי שושלת – מחוברות לדורות של חסידות, שורשיות והמשכיות.
הכובע – כהה, רחב, נינוח, מסמל מסורת אך בלי גינוני כוח.
הבגד שחור, פשוט, אך הדרו טמון בדיוק וביציבות.
הרקע כמעט ואינו קיים – דממה חזותית שמבליטה את הדמות עצמה.
זה אינו ציור של אדם – זהו פורטרט של נוכחות. של הדרת יראה. של חסידות שמעולם לא עזבה את החדר הפנימי.
שקט של הנהגה
אור שבלב ההנהגה
במבט ראשון, הצופה נמשך אל מבטו החודר של האדמו"ר – עיניים מלאות חוכמה ושותקות כאילו הן מבקשות לומר:
"ראיתי הרבה – ואת העיקר אי אפשר לומר במילים."
פניו מצוירים בגוונים חמים – כתומים וזהובים – כמו משתקפים מאור פנימי, או מזוהר של אש קודש.
הזקן הלבן מסתלסל בגמישות שמרמזת על רכות עם תוקף – תפארת של חסידות חיה.
הכובע הגדול, בסגנון חסידי מסורתי, מעוטר במשיחות מכחול שנראות כמעט מופשטות, כאילו מצביעות על נוכחות מעבר לתבנית – נשמה שלא מוגבלת לצורה.
הבגד, בגווני כחול עמוק וירוק־תכלת, מביא את אווירת השמיים – מסמל אולי את החיבור בין שמיים וארץ, בין רוח להנהגה.
הרקע – טקסטורה חיה של משיחות מכחול בגוונים של זהב וטורקיז – נותן תחושת תנועה, כאילו האור זורם סביבו, אך לא נוגע בו – הוא מרכז של שלווה בתוך סערה צבעונית.
