הרבי מלובביץ’ – מנהיג של עם שלם
הרבי מלובביץ’ נודע במסירותו המוחלטת לעם ישראל. זמנו היה יקר מכל – הוא ישן לעיתים רק שעתיים בלילה, והשאר הוקדש ללימוד תורה, כתיבת חידושים, פגישות, ומענה למאות פניות מדי יום.
הוא הקפיד לקבל כל אדם – דתי, חילוני או שאינו יהודי – במאור פנים, מתוך אמונה שכל נשמה היא יקרה. במכתבים אישיים, לעיתים בני עמודים רבים, נתן עצות מעשיות והכוונה מדויקת, גם לאנשים שלא הכיר באופן אישי.
תחת הנהגתו, חב"ד הפכה לרשת עולמית של שליחים שפועלים ביותר ממאה מדינות. לא הייתה עיר רחוקה מדי ולא יהודי בודד מדי – הרבי שלח שליחים גם למקומות שבהם חי יהודי אחד בלבד, כדי שלא יאבד את הקשר למסורת.
הוא עודד להתחיל במעשה טוב קטן – הנחת תפילין, הדלקת נרות שבת, מתן צדקה – מתוך הבנה שמצווה אחת יכולה לשנות את העולם כולו.
הרבי נמנע מביקורת פומבית, העדיף לעודד את הטוב שבאדם, ופעל כל חייו לאחדות עם ישראל, תוך חיזוק קשרים בין קהילות שונות ובין דתיים לחילונים.
במקביל, פעל להפצת שבע מצוות בני נח בקרב אומות העולם, חיזק את מקומן של נשים בחינוך ובהפצת התורה, והשתמש בכלים מודרניים – שידורי לוויין, טלפונים, ומדיה – כדי להגיע לכל יהודי, בכל מקום.
היכרות איתו השאירה רושם בל יימחה – הוא זכר פרטים אישיים על אנשים גם לאחר שנים רבות, וידע להתייחס אליהם באופן אישי, כאילו הם היחידים בעולם.
הם הגיעו ל־770, בית מדרשו של הרבי מלובביץ’ בברוקלין, עם לב כבד. עשר שנים חלפו מאז נישאו, ובכל אותן שנים – לא זכו לפרי בטן. הם ניסו הכול: טיפולים רפואיים, תפילות, סגולות, והיו אצל לא מעט רבנים ובקברי צדיקים. כל פעם מחדש שבו הביתה עם מעט תקווה, אבל הזמן חלף, והיא לא התממשה.
אותו יום היה קריר, והרחוב שלפני 770 היה מלא בהמונים שהמתינו לראות את הרבי, אפילו לרגע. הזוג הצעיר עמד בתור הארוך, הבעל מהדק את יד אשתו. הוא חש את רעדה באצבעותיה – לא רק מהקור, אלא מהמתח והציפייה.
כשנכנסו פנימה, הכל סביבם השתנה. הרעש שבחוץ הוחלף בשקט מיוחד, כזה שנמצא רק במקום שבו מרגישים קרובים למשהו גדול. הם מצאו את עצמם מול הרבי, פניו מאירות, עיניו בוחנות ומחייכות כאחת.
הבעל פתח ואמר בקול חנוק: "כבוד הרבי, אנחנו נשואים עשר שנים… ואין לנו ילדים. עשינו כל מה שאנחנו יכולים, ואין כבר כוחות."
הרבי הביט בהם, שתק לרגע, ואז אמר בקול בטוח אך מלא חמלה:
"בעזרת השם, בשנה הבאה תחזיקו ילד בידיים."
המילים היו פשוטות, אבל הן חדרו ללב עמוק יותר מכל שיחה אחרת שהייתה להם אי פעם. הרבי הושיט להם דולר לברכה, כמנהגו, ואמר: "תשמרו על שמחה, היא חלק מהתרופה."
הם יצאו מהחדר, עדיין מרגישים את עיניו עליהם. הדרך חזרה לישראל הייתה מלאה בתחושת חיזוק פנימי – כאילו קיבלו התחייבות משמים.
חודשים עברו, ואז הגיעה הבשורה: האישה בהריון. הרופאים, שראו את התיק הרפואי המורכב שלה, לא האמינו. הם אמרו שזו הפתעה שאין לה הסבר רפואי ברור.
כעבור תשעה חודשים, ביום הולדתו של הרבי, נולד להם בן בריא. הם קראו לו מנחם – על שם מנחם מענדל, הרבי מלובביץ’.
כל מי ששמע את הסיפור הזה באותם ימים ידע: זו לא הייתה רק ברכה – זו הייתה פגישה ששינתה חיים, והביאה לעולם נשמה חדשה בזכות אמונה, תפילה ומנהיג שראה רחוק יותר מכולם.
הילד שנולד אחרי עשר שנים – סיפור על ברכה שהפכה למציאות
הפתק שהציל יהודי מרוסיה – שליחות בכתב יד
שנות ה־70 בברית המועצות היו תקופה חשוכה ליהודים. השלטון הקומוניסטי דיכא כל ביטוי דתי, בתי כנסת היו תחת מעקב, ותפילה בציבור נחשבה עבירה. יהודים רבים חלמו לעלות לישראל, אבל הממשל לא העניק אישורי יציאה, ולעיתים אף רדף אותם כ"סוכנים זרים".
באחת הערים הגדולות חי יהודי שומר תורה ומצוות, שהיה מוכר לרשויות. הוא ידע שהוא תחת מעקב, אך החליט לפנות לרבי מלובביץ’ – המנהיג שהיה קול התקווה ליהודים מאחורי מסך הברזל.
הוא שלח מכתב מוצפן, דרך ידידים שביקרו במערב, וביקש את עצתו וברכתו: המצב בבית נעשה בלתי נסבל, השלטונות חקרו אותו פעמים רבות, והוא חשש לחייו.
כעבור שבועות אחדים, קיבל מכתב חזרה. בפנים היה פתק קטן, ועליו כתובות בכתב ידו של הרבי אותיות עבריות נדירות – צירופים על פי הקבלה, שידועים כבעלי סגולה לשמירה והגנה.
המכתב היה קצר:
"שמור את הפתק קרוב אליך תמיד. זכור שאתה לא לבד – יש מי שמתפלל עליך בכל יום."
הוא קיפל את הפתק והחביא אותו בכיס פנימי בבגדו, נושא אותו איתו לכל מקום. ימים ספורים לאחר מכן, קרא לו קצין הבולשת המקומית לחקירה נוספת.
אבל הפעם, משהו היה שונה – החקירה הסתיימה במהירות, ללא האשמות, והקצין אף אמר במפתיע: "אתה יכול ללכת. לא נצטרך אותך יותר."
המעקב נפסק, והוא הצליח להגיש בקשה נוספת ליציאה מברית המועצות. באופן כמעט בלתי־סביר, היא אושרה, והוא עלה לישראל עם משפחתו חודשים ספורים אחר כך.
שנים מאוחר יותר, כשהתבקש לספר על הדרך בה ניצל, הוא הוציא את הפתק הישן – מעט דהוי, מקופל עשרות פעמים – ואמר:
"זה היה המגן שלי. אולי בעיני מישהו זה רק נייר, אבל עבורי – זו הייתה חבל ההצלה שהקב"ה שלח דרך הרבי."
שיחה עם נשיא ארצות הברית – כשהאור של הרבי הגיע לבית הלבן
תחילת שנות ה־80 בארצות הברית. הנשיא רונלד רייגן, שנודע כאדם המעריך ערכי מוסר וחינוך, שמע רבות על הרבי מלובביץ’ – המנהיג היהודי שבסיסו בברוקלין אך השפעתו ניכרת ברחבי העולם.
הדיווחים שהגיעו אליו לא היו רק על אלפי שליחים שפועלים להפצת היהדות, אלא גם על יוזמות חינוכיות שהשפיעו על החברה האמריקאית כולה – יהודים ושאינם יהודים כאחד.
יום אחד הגיע לבית הלבן מכתב מיוחד. זה לא היה מכתב אישי מרבי אחד אל נשיא, אלא הצעה של הרבי לקבוע בארצות הברית "יום החינוך" – יום לאומי שיזכיר לאזרחים את החשיבות של ערכים, מוסר ואחריות אישית, בלי קשר לדת או השקפה פוליטית.
הנשיא התרשם כל כך מהרעיון, שהוא לא רק אישר אותו, אלא קבע שהיום הזה יחול בתאריך יום הולדתו של הרבי – י"א ניסן.
לאחר מכן שלח הנשיא רייגן לרבי מכתב אישי, ובו כתב בין השאר:
"תרומתך לחיזוק ערכי המוסר והחינוך היא נכס לאומי. עם שליחיך בכל העולם, אתה מאיר לא רק את קהילתך, אלא את האנושות כולה."
הקשר בין הבית הלבן לבין הרבי לא היה סמלי בלבד – הנשיא רייגן המשיך לשלוח ברכות מדי שנה, ואישים בכירים בממשלו התייעצו לא פעם עם שליחי חב"ד בענייני חינוך וחיזוק ערכי המשפחה.
הרבי, כדרכו, לא ראה בכך כבוד אישי, אלא שליחות כללית:
"אם מסר התורה והחינוך מגיע עד לבית הלבן – סימן שהאור יכול להגיע לכל מקום," אמר באחת השיחות.
עד היום, בארצות הברית מצוין "יום החינוך" כהוקרה לפועלו של הרבי, והכרזת הנשיא נחשבת לאחת ההוכרות הרשמיות הגדולות ביותר שקיבל מנהיג יהודי בדורנו.
המענה בשלוש לפנות בוקר – כשהרבי תמיד היה זמין
אמצע שנות ה־80. שליח חב"ד צעיר בטוקיו מצא את עצמו במצב חירום – יהודי מקומי חלה לפתע במחלה קשה, והרופאים לא ידעו כיצד לנהוג. המשפחה ביקשה שיפנה מיד לרבי מלובביץ’ לברכה והדרכה.
השליח ידע שהשעה ביפן היא ערב, אבל בניו יורק – שלוש לפנות בוקר. הוא התלבט אם להפריע לרבי בשעה כזאת, אך המצב היה דחוף.
הוא חייג את המספר הישיר ל־770. להפתעתו, מישהו הרים את השפופרת מיד – מזכירו של הרבי. השליח הסביר את המצב, ובתוך דקות שמע את קולו של הרבי עצמו, ברור וצלול, כאילו היה אמצע היום.
הרבי הקשיב בשקט, שאל מספר שאלות, ולאחר מכן נתן הוראות מדויקות: איזו חוות דעת רפואית לבקש, ואיזה פסוקי תהילים לומר.
השליח, המופתע מכך שהרבי ענה מיידית בשעת לילה כה מאוחרת, שאל את המזכיר לאחר השיחה:
"כבודו, הרבי כבר היה ער?"
המזכיר חייך ואמר: "הרבי כמעט תמיד ער. הוא ישן מעט מאוד, כדי שיוכל להיות זמין לכל יהודי בכל זמן – גם אם זה באמצע הלילה, בצד השני של העולם."
הברכה וההנחיות של הרבי התקיימו במלואן – מצבו של החולה השתפר באופן מפתיע, והרופאים הודו שההחלטות שנלקחו באותו לילה הצילו את חייו.
השליח ליהודי אחד – "יהודי אחד שווה עולם שלם"
אמצע שנות ה־80. שליח חב"ד צעיר בטוקיו מצא את עצמו במצב חירום – יהודי מקומי באחת הפעמים סיפרו לרבי מלובביץ’ על עיירה קטנה בקפריסין. לא הייתה בה קהילה יהודית, לא בית כנסת, לא מקווה – ורק יהודי אחד חי שם, בעל חנות קטנה במרכז העיירה.
האנשים שדיווחו על כך ציפו שהרבי יגיד משפט קצר של חיזוק או אולי ישלח חבילה עם ספרים ותפילין.
אבל תגובתו של הרבי הייתה מיידית וברורה:
"צריך לשלוח לשם שליח, עם אשתו וילדיו, כדי שיהודי זה ידע שאינו לבד."
הנוכחים בחדר הופתעו – שליחות כזו דרשה משאבים, ניתוק ממשפחה ומחברים, והסתגלות למקום שאין בו כמעט נוכחות יהודית. אחד מהם העז לשאול: "כבוד הרבי, כל זה בשביל יהודי אחד?"
הרבי הביט בו ואמר:
"יהודי אחד שווה עולם שלם. אם הוא שם – גם אנחנו צריכים להיות שם."
תוך שבועות ספורים נבחר שליח מתאים, והוא יצא עם משפחתו לקפריסין. הם דאגו ליהודי הבודד הזה – לימדו איתו תורה, הכינו לו אוכל כשר, וליוו אותו בחגים. עם הזמן, אפילו הצליחו לעודד עוד יהודים מהסביבה להתאסף לתפילות.
השליח סיפר שנים אחר כך: "המשימה שלנו לא הייתה לכבוש עיר שלמה, אלא לשמור על נשמה אחת. והרבי לימד אותנו שנשמה אחת – היא עולם ומלואו."
התחזית המדויקת – נפילת הקומוניזם
שנות ה־80 המוקדמות. העולם המערבי כולו ראה בברית המועצות מעצמה אדירה, בלתי ניתנת לערעור. השלטון הקומוניסטי שלט ביד ברזל, והיה ברור לכל שהמסך הברזל עוד יישאר סגור שנים רבות.
ובכל זאת, באחת מהשיחות השבועיות ששודרו מבית המדרש ב־770, הרבי מלובביץ’ אמר משפט מפתיע:
"המשטר הזה ייפול בקרוב, והיהודים ייצאו משם חופשיים לעבוד את בוראם."
הנוכחים נדהמו. איך אפשר לומר דבר כזה בזמן שהצבא האדום חזק מתמיד, והמערכת כולה יציבה כל כך?
הרבי לא הסתפק בדברים – הוא הורה לשלוח עוד שליחים לגבול, להכין מערך לקליטת עלייה, ולהיערך ללימוד תורה והקמת מוסדות חינוך ברוסיה עצמה.
שנים ספורות אחר כך, החלה המערכת הקומוניסטית להתפורר. ב־1989 נפל חומת ברלין, ותוך זמן קצר קרס השלטון הסובייטי. מיליוני יהודים יכלו לעזוב את ברית המועצות, ורבים מהם הגיעו לישראל, לארצות הברית, ולמדינות נוספות.
כאשר השליחים ששיגר הרבי עוד בשנים הקשות נכנסו לרוסיה הפתוחה, הם מצאו שם יהודים שזכרו את שם הרבי כמנהיג שמעולם לא שכח אותם.
אחד מהם סיפר: "כששמענו את דבריו בזמן הקומוניזם, זה היה נשמע כמו חלום רחוק. אבל כשהוא התגשם – הבנו שהרבי ראה את מה שאף אחד אחר לא ראה."
המפגש עם הפרופסור – שיחה שהפכה אמונה
פרופסור יהודי בעל שם עולמי, מומחה לפיזיקה גרעינית, היה ידוע גם כאתאיסט מוצהר. הוא לא האמין בקיומו של אלוהים, ואף הרבה להרצות על כך באוניברסיטאות.
חבר משותף שכנע אותו לפגוש את הרבי מלובביץ’ – "לפחות לשיחה אינטלקטואלית", כפי שאמר.
הפרופסור הגיע ל־770, מצפה לשיחה קצרה. אך מהר מאוד הבין שזו לא תהיה עוד פגישה רגילה.
הרבי קיבל את פניו בחיוך, והחל לשאול שאלות על מחקריו – שאלות מעמיקות ומדויקות, שהוכיחו שלפניו יושב אדם הבקי בפרטי הפיזיקה המתקדמת ביותר.
השיחה נמשכה שעות. הרבי לא ניסה להטיף או להוכיח את קיומו של אלוהים באופן ישיר. הוא פשוט הצביע על הפערים שבין ההסברים המדעיים לבין המהות שמאחוריהם, והראה כיצד המדע עצמו מרמז על סדר ותכלית שמעל הטבע.
בסיום הפגישה, הפרופסור יצא שקט. כשחברו שאל אותו מה דעתו, הוא ענה:
"הוא לא ניסה לשכנע אותי – אבל עכשיו אני יודע שאלוהים קיים."
מאז, הפרופסור אמנם לא הפך לדתי שומר מצוות, אך הוא חדל מלהרצות נגד האמונה. להפך – הוא החל לשלב בשיעוריו על המדע דוגמאות שמאפשרות מקום גם לאמונה, ואמר לא פעם:
"הרבי לימד אותי שהשאלה הגדולה היא לא האם אלוהים קיים – אלא מה אני עושה עם הידיעה הזו."
העצה שהצילה עסק – החלטה אחת ששינתה גורל
העצה שהצילה עסק – החלטה אחת ששינתה גורל
איש עסקים יהודי מניו יורק הגיע לפגישה עם הרבי מלובביץ’. פניו היו טרודות, והוא כמעט לא הצליח להסתיר את מצוקתו.
הוא סיפר לרבי שבמשך שנים ניהל חנות רהיטים משפחתית, אך לאחרונה העסק נקלע לחובות גדולים, התחרות גברה, והוא עמד בפני פשיטת רגל. "ניסיתי הכול," אמר, "פרסום, הנחות, מבצעים – שום דבר לא עוזר."
הרבי הקשיב בשקט, ואז שאל:
"מהו התחום שבו אתה הכי מבין? מה מבין כל המוצרים שלך אתה יודע להעריך, לבחור ולמכור בצורה הטובה ביותר?"
האיש השיב: "תמיד אהבתי לעבוד עם ריהוט עץ יוקרתי, בעבודת יד. זה תחום שאני באמת מבין בו לעומק."
הרבי חייך ואמר:
"אם כך – זה מה שאתה צריך למכור. תפסיק לנסות להיות כמו כולם, ותתמקד במה שאתה באמת מומחה בו. אנשים ישלמו יותר על מה שנעשה באהבה ובמקצועיות."
האיש יצא מהפגישה עם תחושת בהירות חדשה. הוא סגר את רוב סניפי החנות, שינה את כל הקונספט העסקי, והתחיל לייבא ולעצב רהיטי עץ איכותיים בעבודת יד.
תוך שנה בלבד, העסק חזר לרווחיות, והפך למותג מוכר בקהילת היוקרה המקומית.
שנים אחר כך, כששאלו אותו מה גרם לשינוי, הוא אמר:
"הרבי לא נתן לי רק ברכה – הוא נתן לי כיוון. הוא ראה מה אני לא ראיתי, והחזיר לי את האמונה בעצמי ובעסק."
המשימה לחייל הפצוע – "שליחותך עוד לא הסתיימה"
אחר מלחמת יום הכיפורים, חייל ישראלי צעיר שירת בחזית הדרומית ונפצע קשה בקרב.
הפגיעה ברגליו הייתה חמורה, והרופאים קבעו שלא יוכל ללכת עוד. הוא שוחרר מבית החולים כשהוא על כיסא גלגלים, שבור בגוף וברוח.
החיים שידע – הצבא, הפעילות, התנועה – נעלמו באחת. הוא הרגיש שאין לו עוד ייעוד.
חבר קרוב שכנע אותו לנסוע לברוקלין ולפגוש את הרבי מלובביץ’. בתחילה סירב – "מה הוא כבר יכול לומר לי?" – אך לבסוף התרצה.
כשהגיע ל־770, הובילו אותו לתוך חדרו של הרבי. הרבי קם ממקומו, ניגש אליו ולחץ את ידו בחום. הוא הקשיב בשקט לכל סיפור הפציעה והתחושות הקשות, ואז הביט בו בעיניים חדות ואמר:
"שליחותך עוד לא הסתיימה. יש לך הרבה מה לתת – אתה תקום, תבנה בית, ותקים משפחה לתפארת."
המילים חדרו ללבו כמו אש. הוא לא ידע להסביר למה, אבל יצא מהפגישה עם ניצוץ חדש.
הוא החל בשיקום ממושך, עבר טיפולים קשים, ובסופו של דבר – הצליח לעמוד על רגליו.
שנים אחר כך התחתן, הביא ילדים, והיה פעיל בקהילה בעזרה לחיילים משוחררים ולנפגעי מלחמה.
כשהתבקש לספר איך השתנה מסלול חייו, הוא תמיד חזר לאותו רגע:
"ישבתי מול אדם שראה בי לא את מה שאני עכשיו – פצוע, שבור – אלא את מה שאני יכול להיות. והאמונה שלו בי גרמה לי להאמין בעצמי."
הזיכרון המדהים – "הוא זכר אותי כאילו פגשנו אתמול"
שנות ה־70. יהודי ישראלי ביקר לראשונה בארצות הברית, ובמהלך הטיול עבר ב־770 – בית מדרשו של הרבי מלובביץ’. הוא נכנס ל"שיחת יחידות" קצרה, קיבל ברכה, ושוחח עם הרבי כמה דקות על משפחתו ועל מקום מגוריו. הפגישה הייתה קצרה, אך עבורו – חוויה בלתי נשכחת.
חלפו למעלה מעשר שנים. אותו יהודי שוב מצא את עצמו בניו יורק, והחליט להיכנס שוב ל־770. הוא לא ציפה שהרבי יזכור אותו – הרי עברו שנים, ומאז פגש הרבי עשרות אלפי אנשים מכל העולם.
אבל כשהתקרב, הרבי הביט בו ואמר מיד:
"שלום עליכם, פלוני בן פלוני. איך מרגישה אשתך? ואיך מסתדרים הילדים בלימודים?"
היהודי עמד המום. לא רק שהרבי זכר את שמו, אלא גם את פרטי משפחתו ושאלות אישיות שעלו בשיחתם לפני עשר שנים.
הוא סיפר לאחר מכן: "זה לא היה רק הזיכרון הפנומנלי – זה היה הרגש. הוא נתן לי תחושה שכל השנים האלה הייתי בלבו. הבנתי אז שכל יהודי, בעיני הרבי, הוא לא אחד מרבים – הוא יחיד ומיוחד."
