שר תורה
בציור זה ניבטת דמותו של הרב קנייבסקי בעיבוד חלומי־חווייתי, כאילו מצוירת מתוך זיכרון עמום או מחזון פנימי. הטקסטורות הרכות והצבעים השטופים נותנים תחושה של ציור שמרחף בין הרוח למציאות, בין דיוקן אישי לחשיפת סוד פנימי.
הכובע הכחול הגדול – כמעט כמו כתר שקט – מקבל גוון שמיימי, שמוסיף לדמות תחושת על־זמניות. פניו חרושות הקמטים, אך אינן כבויות. יש בהן חיות דקה, תבונה נינוחה, ומבט שמבקש לא ללכוד אלא לראות מעבר – כאילו העיניים פונות פנימה יותר משהן מביטות החוצה.
זקנו הלבן משתלב בתנועה הסביבתית, מתערבל עם רקע מתמסמס של תכלת וחול, כמו ענן עדין שחוצה גבול בין גוף לנשמה. גם המעיל – בשילוב של ירוק, כחול וזהב – נראה כגלימה של תורת חיים, בגד שאינו מכסה אלא חושף את עומק האישיות שמתחת.
זהו ציור שבו הדממה נראית, והעדינות היא עוצמה. דמות של תלמיד חכם, אך גם דמות של אדם שכל כולו יראה ואהבה, שמאיר לא בעוצמה אלא בענווה.
הרב בדומייתו
הדיוקן הזה של הרב קנייבסקי שואב את הצופה לתוך עולמה של רוח כבדה, של נצח שחרוץ בקמטים. זו אינה רק תמונה של אדם – אלא תשלובת של זמן, תפילה ושתיקה. הציור מבוצע בגווני שחור־לבן, עם רמזים דקים של אור – כתמי שמן של זהב כבוש – שמרמזים על פנימיות נסתרת.
העיניים – אינן מביטות החוצה, אלא מחזיקות מבט פנימי, חודר־לב. הן כמו עדים אילמים לעולם שהולך ונעלם, ובו בזמן מנסות להחזיק את הברית שבין תורה לאדם. הן חדות, אך עייפות מעט – לא מתוך חולשה אלא מתוך גודל, עומס של ידיעה שאין לה מילים.
הזקן הארוך, שמתפרץ בקווים חופשיים ורכים, נראה כמו עשוי מענני זמן. כל שערה נראית כפסוק עתיק, כל תלתל כהד של תפילה. הכובע השחור כמו מרחף קלות, כאילו אינו נושא את הראש – אלא מגן עליו מפני משא העולם.
הניגוד החזק בין השחור לצחור, בין קו מתוח לקו נמס, יוצר תחושת קדושה עיקשת – קדושה שאינה נשענת על סמל, אלא על אמת שבלב. הציור מזכיר כתב קודש עתיק שהתעורר לחיים בדמות אדם.
