בציור זה ניבטת דמותו של הרב שטיינמן כמעין דמות מקראית, מלאת סוד ושקט עמוק. הקווים הרכים של המברשת והצבעים המדוללים ברקע יוצרים אווירה של קיום מעבר לזמן – נוכחות שחיה בעת ובעונה אחת בהווה ובנצח.
פניו חרושות הקמטים מספרות על אלפי שעות של לימוד, של שתיקה ושל תפילה. הזקן הלבן־אפרורי כמו ענן שמכסה סוד, מבטו חודר וצלול, אך נושא בתוכו עצבות עדינה, כמו מי שראה את העולם ונשאר נאמן לו – למרות הכול. עיניו אינן מביטות ישירות בצופה, אלא מעבר – אל מקום אחר, מקום של אמת שאין לה מילים.
הכובע השחור, המעיל הפשוט, והישיבה הזקופה מעידים על צניעותו המפורסמת, אך גם על עוצמה פנימית שאין בה צורך בגינונים. צבעי הרקע, מעורפלים וקלושים, מדגישים את הניגוד לדמות המרכזית – כאילו כל העולם נמוג אל מול הנוכחות הזו.
רוח של אמת
עץ חיים למחזיקים בה
בציור זה נפרשת דמותו של הרב שטיינמן בתוך שדה צבעוני תוסס, שבו כל תנועה של מכחול נדמית כהמשך של נשימה פנימית. הסגנון הסוער, המזכיר את זרמי ואן גוך, מעניק תחושת חיים מתמדת – גלים של אור כחול, ירוק וצהוב מתמזגים ברקע כמו רוחות של מחשבה עמוקה.
פניו של הרב, חרושות הקמטים, אינן נושאות עייפות – אלא עומק. העיניים מדברות בשקט, כמי שראה רבות ונותר נאמן למהות הפשוטה. זקנו הארוך משתלב עם הרקע, כמו אם העולם עצמו יוצא ממנו ומתקפל חזרה אליו – ביטוי לצניעותו ולמרכזיותו הרוחנית גם יחד.
הצבעים מדברים את שפתו: הצהוב מבטא אור פנימי, הכחול את העולם הסגור שבין אדם לעצמו, הירוק את התקווה והשקט. הכל זורם – המעיל, הזקן, הרקע – כמו ציור שאין לו התחלה או סוף, רק נוכחות שמרפאת.
