חיוך של אמונה
בציור זה מופיע הרב יגאל כהן באור נדיר – לא רק כמרצה סוחף או כדרשן מוכר, אלא כדמות חיה ונושמת של שמחה פנימית ואמונה זורחת. הציור, בשחור־לבן רך, יוצר תחושת נצח – כאילו אנו מתבוננים בדיוקן שנלקח ממעמקי הזמן, אך מבטו החיוך מלא החום שלו שובר את השקט ומשיב אותנו להווה.
החיוך הרחב משדר ביטחון, אהבה וכנות. זהו חיוך של אדם שמדבר אל הלב לא פחות מאשר אל השכל. העיניים הנוצצות מעידות על בהירות פנימית, על ראייה צלולה של החיים – מבט של מי שחי את דבריו.
המעבר בין גוני האפור העדינים בציור יוצר עומק של תודעה – הזקן הלבן מתערבל בקווים חופשיים כמעט כציור פחם רך, בעוד החליפה והכובע נשמרים בקווים מדויקים שמייצרים איזון בין הרוחני והמעשי.
זהו דיוקן שמצייר לא רק את הדמות, אלא את הלב שמאחוריה.
הדר מתוך פשטות
בציור זה מתגלה הרב יגאל כהן באור אחר – לא מתוך הדרשה או המסך, אלא כלוח חי של תודעה פנימית, שקטה ונחושה. היצירה, שצוירה ברוח האימפרסיוניזם, מאירה את הדמות בקווים רכים אך נחרצים, ושוזרת בין האור הפנימי לבין ההילה הצבעונית שסביבו.
המבט שלו – ישיר, עמוק, מלא תבונה.
עיניו לא זועקות אך גם לא שותקות – הן מזמינות דיאלוג שקט עם הצופה, כמי שאומר: "אני רואה אותך, ורואה מעבר לך."
הזקן הלבן־צהבהב משתלב בצבעוניות עדינה, כמעט זורם כמו תנועה של אור, ומתחבר לבגדי הרב בגווני כחול, שמעניקים לו הדר ואצילות מבלי להתרחק מהפשטות.
אך מה שתופס את הלב הוא דווקא הרקע: ים של כתמים צבעוניים – צהובים, כתומים, כחולים – שמייצרים תחושת שדה פורח או שמים מרצדים. הרקע הזה איננו רק עיטור – הוא ביטוי לעולם הרוח שנובע מן הדמות: מלא צבע, מלא חיים, אך מבוסס על יסוד פנימי יציב.
האור שבין העולמות
ציור עז־הבעה זה, אנו פוגשים את הרב יגאל כהן כשהוא שוכן בלב נוף שכולו התפרצות של צבע, תנועה ואור – בהשראת סגנונו המפורסם של וינסנט ואן גוך.
הדיוקן ממזג ריאליזם מדויק בפנֵי הרב עם רקע סוער ופיוטי, שמעניק לדמותו ממד על־זמני, כמעט קוסמי.
הכחול והצהוב שולטים בהרמוניה עזה, כמו סערת כוכבים שמקיפה את הרב – לא כדי לטשטש אותו, אלא כדי לחשוף את השפעתו הרוחנית בעולם.
הכוכבים מאירים מעל העיר – עיר גשמית לכאורה, אך ברקע זה היא נראית כעיר־של־מעלה, וכמו משקפת את ההשפעה התודעתית של הרב כהן, שמחבר בין הרחוב לשמים, בין השכל ללב.
המבט – שקט ובטוח בעצמו.
העיניים רגועות, אך הן מביעות ידיעה עמוקה, כמי שרואה את התמונה הגדולה גם כשהיא סוערת. הזקן, בצבעים שמתחברים לרקע, כאילו מתמזג עם גלי האנרגיה שבציור – ביטוי לחיבור שבין הדמות לבין העולם שסביבה.
הבגד – פסי טורקיז, ירוק וזהב – כאילו נצבע ישירות ממברשות ואן גוך. הם מעניקים לדמות עומק לא רק רוחני אלא גם ציורי, ומכניסים את הצופה לחוויה ויזואלית סוחפת.
